אם מאמינים שהכל משמיים, למה ללכת לממ"ד?

תשובה:

לכאורה מדברי חז''ל בכמה מקומות אנו למדים שהכל מלמעלה ואין הבוטח בה' יתברך צריך לפחד שמא ינזק שהרי אין מיתה בלא חטא (שבת נה, ב), והכל בידי שמיים (כתובות ל, א), וכן הוא בגמרא (בברכות לג, א) במעשה דרבי חנינא בן דוסא שיובא לקמן.
עוד ששנינו במסכת ראש השנה (טז, ב): ''אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין – נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבין לחיים, לא זכו – נכתבין למיתה''.
אם כן חייו ומיתתו של אדם נקבעים בראשית השנה, ומה טעם לזהירות בדבר שכבר נגזר מראש.

אמנם יש להקשות מאידך גיסא, מדוע חכמי התלמוד נזהרו טובא מבעלי מחלות מדבקות כדאיתא במדרש רבה (פרשה ט''ז, ג) שרבי יוחנן אסר לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות, ורבי שמעון בן לקיש אמר אפילו מאה אמה וכו’.
וכן נהגו בבעלי ראתן שהוא חולי קשה ומדבק דאיתא בכתובות (דף עז, ב) שמכריז רבי יוחנן, הזהרו מזבובי של בעלי ראתן, ורבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה, ורבי אלעזר לא עייל באהליה וגו’.

והנה כבר הקשו כעין זה התוספות (כתובות ל, א) על מה דאמרינן הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, והרי שנינו (שבת לב, א) שלעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה, וכן אל יעבור תחת קיר נטוי, ללמדנו שיש לאדם לשמור את עצמו מן הפורענות, ותירצו שמפשיעה יכול אדם לשמור עצמו, שהרי ודאי שאדם מסוגל להמית עצמו, אבל כשמביאים עליו נזק ‏מן השמים באונס אי אפשר לו להשמר.
ועולה מדברי תוספות אלו חילוק ברור בין אדם הפושע בעצמו וכגון המכניס עצמו למקום סכנה, לאדם שגזרו עליו מן השמים שינזק שאז אין נסתר מחמתו.
אולם עדיין צריכים אנו למודעי, להבחין מהו גדר מקום סכנה שבו מחוייבים אנו ליזהר פן ננזק, ומתי אין זו סכנה ואמרינן שאדם צריך לבטוח בהשם יתברך ולא לירא.

דבר זה ביאר במסלת ישרים (פרק ט'), וז''ל: "שמא תאמר הרי מצינו שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה ולא ישים עצמו בסכנה אפילו הוא צדיק ובעל מעשים, ואמרו (כתובות ל, א): הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, ומקרא כתוב (דברים ד, טו): ונשמרתם מאד לנפשותיכם, הרי שאין להחליט הבטחון הזה על כל פנים. והתם אמרו, ואפילו לדבר מצוה.
דע כי יש יראה ויש יראה: יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש בטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים, ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון, אלא הוללות. והנה הוא חוטא במה שהוא נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחיב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו ליענש. ואולם השמירה הזאת, וזאת היראה המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל, היא הראויה, שעליה נאמר (משלי כב, כג): ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו. אך היראה השוטה היא, שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה.
והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחלקו חכמים זכרונם לברכה באמרם (פסחים ח, ב): היכא דשכיח היזיקא שאני. כי מקום שההיזק מצוי ונודע, יש להשמר. אך מקום שאין ההיזק נודע, אין לירא. ועל כיוצא בזה נאמר (חולין נו, ב): ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן, ואין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות. הוא עצמו ענין הפסוק שהבאנו למעלה "ערום ראה רעה ונסתר", הא אינו מדבר אלא בנסתר מן הרעה אשר רואה לא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי שיבוא".

ובספר החינוך (מצוה תקמו) ביאר מדוע הקב''ה אינו מגן על מי שהכניס עצמו למקום סכנה אף על פי שאינו חייב מיתה, וז״ל: "לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו, לפי זכותן או חיובן. וכענין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ז ב), אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמר עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע, שאם תיפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמור הגוף מכל פגע, ונתן שניהם, הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעלות, ואחר שהאל שיעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חומר צוהו לישמר מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.", עכ״ל.
למדנו מדברי קדשו שאין הקב''ה משנה סדר טבע העולם עבור אנשים אפילו אם צדיקים, מלבד מקצת צדיקים גמורים שהמלך חפץ ביקרם, והסיבה לזה היא שהרי רצונו יתברך שהעולם כמנהגו יהא נוהג, ולכן אם אדם יכניס עצמו במקום סכנה, חובל נפשו הוא.

ויש לידע שהמחשבה שאדם הבוטח לא יהיה ניזוק וכל המאורעות שיבואו לו ודאי כולם יהיו כתאוות לבו בטעות יסודה, כמו שכתב החזו''א בספרו אמונה ובטחון (ריש פ''ב), וז''ל: ''טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג הביטחון. שם ביטחון המשמש למידה מהוללת ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין – בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושתי דרכים בעתיד, אחת טובה ולא השנייה – כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על ההיפך הטוב הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה׳ וגבולותיו יתברך?! אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכול בהכרזה מאתו יתברך."
וכן כתב בפלא יועץ ערך 'הבטחה' (שפירושו בטחון בה'), וז''ל: "ההבטחה היא מידה ברוכה לגוף שמחה ולנפש מנוחה. וענין ההבטחה אינו שיבטח בה' שיעשה לו כל צרכו כרצונו ושלא תאנה אליו רעה, שאם כה יהיה מבטחו לפעמים תכזב תוחלתו כי כמה צדיקים מענים ומדכים ביסורים קשים ונפישי נפיחי כפן וכהנה רעות רבות וצרות המתרגשות לבוא בעולם. אלא עיקר ההבטחה שיבטח בשם ה' דכל דעבדי מן שמיא לטב וקמי שמיא גליא דטב לה ועבדי לה, כי אדם יראה לעינים בעינא דלא שפיר חזי ואומר לרע טוב ולטוב רע, אבל ה' יודע מהו טוב לו לעבודת השם יתברך שמו ולתקון נפש רוח נשמה, לכן יתרצה בכל הבא עליו ויקבל כל הבא בשמחה״.

וכן כתב בספר חובות הלבבות (בפתיחה לשער הבטחון ביתרון השישי) שמעלת הבטחון היא שאם יבואו עליו כאבים ומחלות, ידע שהם באים בתורת כפרת עוונות או להגדיל שכרו בעולם הבא. ולכן נמצא שיסוד הבטחון אינה מחשבה שלא יארע לו שום רע, אלא הידיעה שאפילו שירע לו ידע שבאה עבור סיבה עליונה.

מסקנה: כיון שיש סכנת טילים מי שאינו הולך למרחב המוגן מסכן את נפשו ומסיר מעצמו את שמירת הבורא ח״ו.